נסענו עם חברי קבוצת הגינון הטיפולי של בית העיוור בבאר שבע, לתערוכה מונגשת "קרן אור" המוצגת במהלך נובמבר-דצמבר בגלריית בית האומנים בבאר שבע. תערוכה זו היא יוזמה של האמנית ורוניקה אלרן לעודד אמנים ליצור יצירות המותרות לנגיעה ומתאימות גם לאוכלוסיית העיוורים.
מיד כששמעתי על המיזם, הצעתי לקבוצה והחלטנו לבקר בגלריה.
בנוסף לתפקידי לתאם ולהנחות את אחת מחברות הקבוצה, השתוקקתי מאד לראות ולחוות ולו במעט כיצד חווים עיוורים ולקויי ראייה אומנות?
חלקו הגדול של הכתוב הוא מה שחוויתי אני במהלך הביקור המרגש הזה.
את כולם אחזה התרגשות רבה אך גם דריכות מהיציאה אל הלא נודע – מקום לא מוכר על כל המשתמע מכך. התפזרנו בגלריה כאשר לכל אחד מהמשתתפים הוצמד מנחה רואה, דבר שאפשר התקדמות בקצב אישי מול היצירות המוצגות במקום תוך מפגש אישי ושקט.
בריכוז רב התרחש המפגש, בחרדת קודש ממש מתרחשת חוויית הצופה. ניתן היה לחוש כיצד כל אחד מגייס את כל מה שיש לו: מבט צר עם שרידי ראייה. גם העיוורים שבינינו, נדמה ששולחים מבט אל עבר היצירה ונהרה וחיוך נמשכים על פניהם. אחר נשלחת יד זהירה - מגע! היצירות שונות וגם החברים שונים וכך גם המפגשים שונים ומרגשים.
אסתר שהתעוורה בגיל מבוגר והיא ציירת חובבת בחוג המתקיים בבית העיוור, ניכר כי היד הפוגשת ציור, יצירה מופשטת, מזהה את הקווים והצורות. חסרים לה הצבעים והקומפוזיציה השלימה. אך הדיאלוג בין צופה והיצירה קיים. המלווה והמכשיר הקולי, השלימו את החסר. כשאסתר נצבה מול פסל, היד לוטפת ועוד יד מצטרפת האם זה סוס או אריה? לאחר חקירה של כל חלק וחלק, לעיתים מתבהר המבט, העיניים בורקות והראייה נחשפת: "נדמה לי שזה נבל מחומרי טבע " התרגשתי, אכן קיים דיאלוג בין הצופה והיצירה!!
הצופים שלנו הזדקקו למעט תיווך. לכן שמחתי שכל אחד קיבל מכשיר הסברה קולי התורם להשלמת ההבנה. במידת הצורך, ניתן להאזין להסברים המרחיבים את החוויה האומנותית ולעיתים מסדרים את אוסף שברירי המידע שנאספו במהלך החקירה הישירה.
עברתי ללוות את שולמית שהיא בעלת שרידי ראייה. היא אינה יכולה לסמוך על ראייתה, לכן שמחה כי ניתנה לה אפשרות ללטף ולמשש את היצירה ולהאזין להסברים. רעד של התרגשות אחז בה, מעודה לא הייתה בתערוכה. עם כל תמונה שהתבהרה, נהרה עלתה על פניה והרצון לראות עוד ועוד התגבר וגם ההליכה הפכה יותר בטוחה.
פנינה שהיא עיוורת מגיל צעיר ובעלת לקות שמיעה, גייסה ריכוז רב כדי לחבר את המידע שנאסף לכדי שלם. כל תיווך משלים את החסר: האזנה להסברים המוקלטים, כמלווה, התפתיתי לא פעם למהר ולהשלים את החסר. הקפדתי להתערב רק בשעת הצורך. הדבר אפשר לה לעבד באופן עצמאי את המידע ולגלות מה ניצב לפניה.
אילן, שראייתו דעכה עד לעיוורון בשנים האחרונות, כסקרן ללא תקנה שלא נותן לעצמו הנחות בשל נכותו. אילן בוחן בישיבה שפופה את פסל הילדים המשחקים בגולות. גודל הפסלים כגודל ילד כך שיש צורך לאסוף פרטים רבים לכדי תמונה שלימה. הוא מנסה לשבת כאחד הילדים ולהקשיב להסברים. הראיתם צופה כזה בגלריה?
מה עוד חברי בית העיוור מצליחים "לראות" תוך כדי המגע, נחשפים גם החומרים מהם נוצר הפסל.
החברים שמחו לגלות יצירות קרמיקה של האומנית פנינה ברקאי המקיימת בבית העיוור חוג קרמיקה. עכשיו החקירה, הסקרנות ואפילו יד הביקורת, מניעים אותם.
היד לוטפת את הקערה עם תבליטי תחרה פנינה שואלת, באיזה צבע השפה הגלית המעטרת אותה"? רק זה נסתר ממנה.
חומר פיסול חדש נגלה לאסתר: זכוכית. קרירה וחלקה, שכבות וחללים. זה מאד מעניין. הוספתי לתיאור את הצבעים והשקיפות וכיצד האור החודר מהחלון מוסיף ליצירה ברק וקונטרסטיות. ניסיתי להשיב לה את מה שראתה בעבר והיא, כאילו רצתה לבלוע הכול.
ככל שעבר הזמן, חשתי שההתרגשות של כולנו עולה וגואה. אך הסקרנות שלי לשמוע מהם יחד עם הצורך לאסוף ולהרגיע אותם לקראת הנסיעה חזרה.
קבעו את ההמשך:
עם תום ההתרשמות האישית אנו מתכנסים לשיח גלריה מרגש. מי היה מאמין שיעלו התרשמויות עמוקות כל כך, שאלות משמעותיות כל כך מפי המתבוננים העיוורים! כן, מתבוננים, היש לכם ספק כי זוהי אכן התבוננות? זו הפעם הראשונה בחייהם כעיוורים, שהם נמצאים בגלריה בתערוכה. פעם ראשונה שהם נוגעים ביצירות ולא עוברים על כללי המקום וזו פעם ראשונה שכל זה הוכן עבורם.
נפעמתי כיצד מושגי האומנות והיצירה שלהם התעצמו: אסתר ציינה כי עכשיו היא רוצה לצייר ולפסל אחרת!
היא קבלה השראה להשתמש בחומרים מגוונים ונושאים אחרים. להיות יותר מובילה ולא מובלת בחוגים אלה.
שאר החברים אמרו כי ירצו וכמובן לפגוש אומנים, לבקר בגלריות ופנינה העירה בחיוך: אפשר להקים גלריה גם אצלנו בבית העיוור. חיוך של סיפוק התפשט על פנינו.
יצאנו לחצר הגלריה. היה זה יום שטוף שמש. שם על הספסלים בין פסלי הגן, אכלנו את ארוחת הבוקר עם תה צמחים מגינתנו, כמו שאנו עושים בבית העיוור. אך הפניתי את תשומת הלב לכך שבגינה זו מעט צמחים אך פסלים רבים פזורים שם ורובם הם פסלי עצים. אולי אפשר להזמין אצל האומנים לפסל לנו או ביחד אתנו פסל לגינה שלנו?
עוצמת הרעיונות שעלו מביקור אחד בתערוכה אחת הפעים את ליבי! כמה כבוד לאדם, ליוצר ולמבקר עולה כתוצאה ממהלך זה וכמה כבוד ליצירה, לאומן ולגלריה כמקום בו נפגשים כל אלה. לעיתים נדמה כי נחשפים פרטים שאדם הרואה לא מגלה. מגע מרוכז נותן כבוד רב יותר לכל פרט. כי העומק נמצא בפרטים הקטנים, בגילוי איטי ומרוכז (הרואים לעיתים מרשים לעצמם לרפרף, להתרשם במבט כללי(.
אני יודעת כי חוויה זו תשפיע על עבודתי בגינון הטיפולי. חוויה המחוללת שינוי! התחלתי לחפש נושאים המהווים קשר בין יצירה והטבע – תמונה ועולם הגינון הטיפולי. החלטנו על פעילות ראשונה: תמונה צומחת! בטוחה שניצור עוד יצירות מופלאות. מי יודע, אולי אנחנו נזמין את הרואים לתערוכה שלנו. תודה לכל אלה שבזכותם זכינו לכך ובראשם האומנית, ורוניקה אלרן וכמובן לכל האומנים שהסכימו להתגייס לרעיון. ולבית האומנים שנתן לכך את חסותו ואף הגדיל והקדיש חדר בגלריה להצגת ציורי חברי בית העיוור. והמרוויחים הגדולים הם כמובן כולנו יחד! |